אמירה מיותרת של שופט
מאת: משה ברנע, חבר הנהלת עמותת אדמתי*
בשנים האחרונות יש תחושה בהתיישבות כי העולם כולו נגדה - ולא בכדי. מאז פסק הדין המכונה "בג"צ הקשת המזרחית" מיום 29/8/2002 מורגשת מעין תחרות סמויה בין גורמי השלטון השונים, מי יצליח לפגוע יותר בזכויותיה - וכל המרבה הרי זה משובח.
על פעילותו הדורסנית של מינהל מקרקעי ישראל, חבל להכביר מילים - ויעידו על כך החלטותיו במהלך השנים האחרונות שהן חד כיווניות. והתוצאה - הלאמת אדמות ההתיישבות והפרטת הקרקעות העירוניות. העובדה שמנציגי ההתיישבות נמנע מלהצביע בנושאים הנוגעים להם בישיבות מועצת מקרקעי ישראל, הינה אך סימפטום לכך. ואין לה אח ורע בכל שלטון דמוקרטי, שם מובן עקרון הייצוגיות המקנה זכות הצבעה. ואכן רבות מההחלטות לא מיושמות לאור העתירות שהוגשו נגדן לבג"ץ.
לאחרונה, מתחיל להשתלב בתכנית להגבלת זכויות ההתיישבות גם משרד האוצר. שר האוצר אינו מוכן לחתום על החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שלדעתו מיטיבות יותר מדי עם ההתיישבות. כך למשל, הוא לא אישר הצעת החלטה הנוגעת למשקי עזר, שנגדה ישובים עומדים להגיש עתירה - בטענה שהיא מקנה להם זכויות שהם אינם ראויים להן.
רוב אזרחי ישראל מרוכזים בסקטור העירוני, וכמוהם קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. לציבור זה לא ברור, מדוע יש להקנות זכויות מפליגות להתיישבות, ולהקצות להם שטחי אדמה גדולים. יתר על כן, רבים מהם רואים בחברי ההתיישבות מעין אפנדים שקיבלו קרקעות בחינם ועכשיו מנסים להפיק מהן רווחים ספקולטיביים.
קשה לחברי ההתיישבות לעמוד מול גל הצונאמי המציף אותם, לפיכך הם פונים למפלט האחרון שנותר להם - לבתי המשפט. אך גם כאן מתברר להם, יושבים אנשים בשר ודם, שאינם מהסקטור שלהם, כמובן. ברבות מהפסיקות בשנים האחרונות מוטחת ביקורת קשה על מדיניות מינהל מקרקעי ישראל, אך אין פוצה פה ומצפצף - והוא ממשיך בשלו.
אולם לאחרונה מתחילה להסתמן מגמה של פסיקה מחמירה כלפי חקלאים, בעיקר בתחום השימושים החורגים וההפקעות. כל עוד הפסיקה עניינית, היא מקובלת. אולם כאמור גם השופטים מתחילים להיות מושפעים מהאווירה הכללית. ביטוי לכך היה בפסק דינו של כבוד השופט שילה בבית המשפט המחוזי מרכז בעניינו של ניסן כהן הברון מירקונה - שם קבע השופט כי הנאשם נוקט סחבת בהליכים המשפטיים כדי להפיק רווחים נוספים. ולא עלה על דעתו כי הנאשם אולי מנסה בכל זאת להיאבק נגד עוול, שלדעתו נגרם לו.
כבוד השופט ד"ר דנציגר בבית המשפט עליון שבקשת הערעור הוגשה בפניו (רע"א 11166/07) מצא לנכון להתייחס לקביעה זו. בפסק הדין שניתן ביום 5/3/2008 בו דחה את הערר של הברון הוא מצא לנכון לציין כי "בשולי הדברים יצויין כי ייתכן שמוטב היה אילו נמנע בית המשפט המחוזי מרכז מקביעתו לפיה 'כל עוד נמשכים ההליכים ממשיך לכאורה המבקש לגרוף רווחים לכיסו מהעסק שהוא מנהל ללא היתרים תרתי משמע'. עניין זה לא נדון בפסק דינו של בית משפט השלום ולא נקבעו ממצאים כלשהם לגביו".
ואולי אמירת האגב של כבוד השופט דנציגר הינה אות לכך, כי רצוי שהקיצוניות במאבק הנוקשה נגד ההתיישבות, ראויה שתתמתן. וכי על מקבלי ההחלטות והציבור בישראל, להתחיל להתייחס ביתר קשב להשגות מיעוט שנתפש בשלושת העשורים כחלש יותר. ולבחון את הטיעונים של חבריה בצורה ככל שניתן אובייקטיבית והוגנת. ולא מתוך גישה נגטיבית שכונתה בעבר על ידי אחד העם "הסכמה כללית".
? עמותת אדמתי www.admati.org.il מייצגת 145 קיבוצים ומושבים ותיקים במאבק על זכויותיהם בקרקע.
מאת: משה ברנע, חבר הנהלת עמותת אדמתי*
בשנים האחרונות יש תחושה בהתיישבות כי העולם כולו נגדה - ולא בכדי. מאז פסק הדין המכונה "בג"צ הקשת המזרחית" מיום 29/8/2002 מורגשת מעין תחרות סמויה בין גורמי השלטון השונים, מי יצליח לפגוע יותר בזכויותיה - וכל המרבה הרי זה משובח.
על פעילותו הדורסנית של מינהל מקרקעי ישראל, חבל להכביר מילים - ויעידו על כך החלטותיו במהלך השנים האחרונות שהן חד כיווניות. והתוצאה - הלאמת אדמות ההתיישבות והפרטת הקרקעות העירוניות. העובדה שמנציגי ההתיישבות נמנע מלהצביע בנושאים הנוגעים להם בישיבות מועצת מקרקעי ישראל, הינה אך סימפטום לכך. ואין לה אח ורע בכל שלטון דמוקרטי, שם מובן עקרון הייצוגיות המקנה זכות הצבעה. ואכן רבות מההחלטות לא מיושמות לאור העתירות שהוגשו נגדן לבג"ץ.
לאחרונה, מתחיל להשתלב בתכנית להגבלת זכויות ההתיישבות גם משרד האוצר. שר האוצר אינו מוכן לחתום על החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שלדעתו מיטיבות יותר מדי עם ההתיישבות. כך למשל, הוא לא אישר הצעת החלטה הנוגעת למשקי עזר, שנגדה ישובים עומדים להגיש עתירה - בטענה שהיא מקנה להם זכויות שהם אינם ראויים להן.
רוב אזרחי ישראל מרוכזים בסקטור העירוני, וכמוהם קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. לציבור זה לא ברור, מדוע יש להקנות זכויות מפליגות להתיישבות, ולהקצות להם שטחי אדמה גדולים. יתר על כן, רבים מהם רואים בחברי ההתיישבות מעין אפנדים שקיבלו קרקעות בחינם ועכשיו מנסים להפיק מהן רווחים ספקולטיביים.
קשה לחברי ההתיישבות לעמוד מול גל הצונאמי המציף אותם, לפיכך הם פונים למפלט האחרון שנותר להם - לבתי המשפט. אך גם כאן מתברר להם, יושבים אנשים בשר ודם, שאינם מהסקטור שלהם, כמובן. ברבות מהפסיקות בשנים האחרונות מוטחת ביקורת קשה על מדיניות מינהל מקרקעי ישראל, אך אין פוצה פה ומצפצף - והוא ממשיך בשלו.
אולם לאחרונה מתחילה להסתמן מגמה של פסיקה מחמירה כלפי חקלאים, בעיקר בתחום השימושים החורגים וההפקעות. כל עוד הפסיקה עניינית, היא מקובלת. אולם כאמור גם השופטים מתחילים להיות מושפעים מהאווירה הכללית. ביטוי לכך היה בפסק דינו של כבוד השופט שילה בבית המשפט המחוזי מרכז בעניינו של ניסן כהן הברון מירקונה - שם קבע השופט כי הנאשם נוקט סחבת בהליכים המשפטיים כדי להפיק רווחים נוספים. ולא עלה על דעתו כי הנאשם אולי מנסה בכל זאת להיאבק נגד עוול, שלדעתו נגרם לו.
כבוד השופט ד"ר דנציגר בבית המשפט עליון שבקשת הערעור הוגשה בפניו (רע"א 11166/07) מצא לנכון להתייחס לקביעה זו. בפסק הדין שניתן ביום 5/3/2008 בו דחה את הערר של הברון הוא מצא לנכון לציין כי "בשולי הדברים יצויין כי ייתכן שמוטב היה אילו נמנע בית המשפט המחוזי מרכז מקביעתו לפיה 'כל עוד נמשכים ההליכים ממשיך לכאורה המבקש לגרוף רווחים לכיסו מהעסק שהוא מנהל ללא היתרים תרתי משמע'. עניין זה לא נדון בפסק דינו של בית משפט השלום ולא נקבעו ממצאים כלשהם לגביו".
ואולי אמירת האגב של כבוד השופט דנציגר הינה אות לכך, כי רצוי שהקיצוניות במאבק הנוקשה נגד ההתיישבות, ראויה שתתמתן. וכי על מקבלי ההחלטות והציבור בישראל, להתחיל להתייחס ביתר קשב להשגות מיעוט שנתפש בשלושת העשורים כחלש יותר. ולבחון את הטיעונים של חבריה בצורה ככל שניתן אובייקטיבית והוגנת. ולא מתוך גישה נגטיבית שכונתה בעבר על ידי אחד העם "הסכמה כללית".
? עמותת אדמתי www.admati.org.il מייצגת 145 קיבוצים ומושבים ותיקים במאבק על זכויותיהם בקרקע.
משה ברנע, חבר הנהלת עמותת אדמתי
